הזולת מקרין יציבות. לפחות בהתחלה. הרבה אנשים אתם אתה נפגש נראים בטוחים וחזקים.
ואז, מתקרבים קצת ורואים את הסדקים. לפעמים מהר מאד בגלל מצב לחץ מפתיע.
לפעמים לאט-לאט, בשטף החיים, הסדקים מתגלים. אבל הם שם. אצל כל אדם. כל אחד והתסביך שלו.
כל אחד והמידה הרעה שלו.כל אחד וההתפרצות שלו. ואז מגיע רגע המבחן.
כי כשנחשפת חולשה קורים שני דברים במקביל – מידת הדין ומידת הרחמים. מידת הדין שופטת
בחומרה. מזועזעת מהתגלית. מצקצקת “תמיד ידעתי שמאחורי החיוך התמים מסתתר שדון
אפל”. חוגגת בהתנשאות על-גבי הזולת. עד כמה אני מעליו. עד כמה אצלי הכול בסדר, והוא בנאדם פגום.
אם לא עוצרים אותה בזמן מידת הדין יכולה להימתח על כל אדם בעולם. הרי
אצל כולם יש פגמים והעין לומדת לזהות אותם מהר. לנצל אותם. אבל ישנה גם מידת הרחמים
ואצלה החולשה יוצרת קירבה עזה יותר. רצון לחבק ולעטוף את הפצע. רצון לעזור כשהבעיה מתגלה.
מידת הרחמים של האדם יודעת מה הוא בעצמו מחפש בשעת צרה: עיניים טובות, עצה מועילה, ובעיקר נחמה.
אמונה שמסוגלת להביט על הבעיה ולא לראות בה רק בעיה אלא גם דרך.
מבט שמכיל את המלא והחסר בסקירה אחת. אמון מוחלט שלא נבהל ממוגלה שחורה
אלא מטפל בה בעדינות ובמסירות. את זה כל אחד מחפש כשהוא חלש. את זה מידת הרחמים
מעוררת גם כלפי הזולת. ההתמודדות קשה. הדין והרחמים מתגוששים.
צועקים ביחד. נאבקים על ההגה. ההכרעה אינה
חד-משמעית. להט החרב המתהפכת. מי שיהיה
יותר עקבי ונחוש – יכריע. הכרעה שתטה את
הכף אם החולשה תהרוס את הקשר או תחזק
אותו. אם היא תהפך לחושך או לאור.

יש ימים שאתה נכנס בי כרוח סערה. מציף מחשבות, מעורר רצונות. אני ממש מרגיש שאני נישא על כנפיך, עולה על גדותיי. יש תמיד את הרגע של ההתרחשות, של ההתגעשות, כשאני מתמלא ממך. ואז אני מתחיל לעבד את מה שנשאר לי ביד. הרבה פעמים במעבר הזה אני מפספס. לוקח את המיני-התגלות הזאת לאינטרס, לגאווה, או סתם לא מתייחס אליה כמו שצריך. לפעמים אני מצליח להוליך בתוכי את הרוח עוד קצת, לפני שהיא מתערבבת בחיים המצומצמים שלי, לפני שהיא מתפוגגת.

ברוב המקרים אני נשאר אחרי כמה ימים עם סימן שאלה. כבר לא כל-כך זוכר מה שלי ומה שלך, מה באמת אמרת ומה רציתי לשמוע. מה הרצון הזה רצה-רוצה ממני. אני מנסה לפתח טכניקות של זיהוי. אם אני זחוח מדי, כנראה שכבר שקעתי באגו שלי ואיבדתי את הכוונה. אם אני לא שם לב לזה יותר מדי, בלי חשבונות, אני מרגיש שאתה עוד אתי. זו מלאכה די מסובכת – ההבדלה הזאת בין ההתגלות הראשונית לבין מה שעשיתי ממנה אחר-כך – אבל בעצם לא על זה רציתי בכלל לדבר אתך.

כל מה שאמרתי עד עכשיו אלו הבעיות הקלות או כמו שאני קורא להם הבעיות הטובות. יש עוצמות של חיים ששופעים בי ואני צריך ללמוד לכוון אותם נכון, להקשיב לתנועה שלהם, לחיות טוב. אבל יש שעות וימים אחרים. ימים של שעמום. שעות של ריק. רגעים בהם אני יושב על הספה ולא מתחשק לי להזיז אף איבר. בקושי לנשום. סתם אחד מתמשך. החלל הזה לא רק שהוא מתסכל הוא גם ארסי. כולו חילול ה’. מין הד שאומר: איפה הוא?? זאת אומרת: איפה אתה.

אם זה היה מדי פעם לא הייתי מקטר, אבל זה חוזר ונשנה. כאילו יש לי במרכז הבטן איזה וואקום ששואב את הכל. שבולע את כל מה שכבר עשיתי. שמעלים אותך. יש לי גם תחושה שאני לא לבד. זה דור כזה שהשעמום מגיע אצלו יותר מהר. בקלות בלתי נסבלת. לא כמו ההורים שלנו שהיו בעשייה מספקת ולא כמו הסבים שלנו שנעו בלהט חלוצי. אני יודע שאפשר להאשים אותנו, ואני עושה את זה לא מעט, ובכל זאת אלוקי כל השעמומים יש לי תחושה שאתה מתגלה לנו עכשיו דווקא שם. אז תגיד לי איפה לחפש אותך אז? איך לבקש אותך כשאין בי מוטיבציה לזוז לאף כיוון? איזה תפילות מתאימות לרגעים הללו?

יכול להיות, בורא נפשות וחסרונן, שנטעת בנו חיסרון כל-כך נוקב כדי שלא נסתפק במועט? כדי שלא נעבוד עבודה זרה? כדי שלא נתברגן? כדי שנבקש ונבקש עד אינסוף, עד כלות הנשמה, עד צמאה נפשי לאל חי. לא לאל שמסדר לי את העניינים ופותר בעיות, לאל שבלעדיו אי אפשר לחיות?! לא יודע בינתיים אני מנסה למשוך זמן כדי לא לחזור לספה. אנא אלוהיי תן לי את הכוח להחיות את המת, לכסוף מתוך האין, לרוץ עם כסא גלגלים, לצעוק בדומייה, רק לא להיבלע במים הסתמיים. הצילה נפשי מכלום, תן לה את הכוח להתחיל ללכת גם כשאין לה מושג לאן ובשביל מה, תן אור חדש בלבבות ריקים ומשועממים המצפים יום-יום להתגלותך.

לאן הכדור מסתובב

שבע מידות טובות בכדורגל: א. מניין (פלוס שוער) – הקבוצה היא יותר מסך שחקניה. ב. הסבה – עדיף להילחם על המגרש מאשר להילחם בחיים. ג. ציבור – למרות שנראה שהאינדיבידואליזם כבש את הלבבות מסתבר שאנשים מאד אוהבים להתאחד (פחות משנה סביב מה) ד. מוח יותר מכוח – מסירה אחת חכמה שווה מאה גליצ’ים תוקפניים. ה. היזהרו בבני עניים שמהם יבוא הגול – לכולם יש הזדמנות, גם לאלו שלא נתנו להם הזדמנות. ו. דבר טוב תמיד נשאר טוב – גול כזה אפשר לראות אלף פעמים
ז. זהירות – אל תשכח, אתה יכול להבקיע לעצמך.

שבע מידות רעות בכדורגל: א. בטלה מביאה לידי שיגעון – כמה אפשר לשבת על הספה, כמה אפשר לבהות ולהגג על שום דבר, בסוף חייבים להשתגע. ב. גאווה – אתה בסך הכל עם שליטה לא רעה בכדור זה לא אומר שאתה שולט בכדור הארץ. ג. הפקרות – אם היציע הוא ג’ונגל אז מותר לעשות הכל, גם דברים שבחיים לא היית חושב להוציא מהפה. ד. הפרזה – אמנם המונדיאל הוא אירוע חשוב אבל עדיין הוא לא אמור להיות מתוקשר יותר ממעמד הר סיני. ה. הזהו אדם? כשהאדם מתרוצץ בדשא כמו חיה ובזה הוא נמדד, מותר האדם מן הבהמה מתקזז. ו. שנאת חנם – אפשר להיות יריב לא צריך להרביץ ז. לשון הרע – אחרי ההפסד מי זוכר שהוא הביא את הניצחון.

שבע מידות טובות ושבע מידות רעות – השאלה לאן הכדור מסתובב, לאן אנחנו נותנים לו להסתובב.

פספוס היסטורי

קוצר רוח ועבודה קשה. ככה. חד וחלק. בלי מריחות והסחות דעת. ישר לנקודה. כששמעתי את המילים הללו הכל הסתדר או יותר נכון היה ברור למה הכל לא מסתדר. פתאום קלטתי. זה לא שאני נגד או בעד. זה שלא שאני בהכרח בנאדם חומרני או שטחי. אני כבר הרבה זמן פשוט לא בוחר. אולי כבר כמה שנים.

ריבונו של עולם, הרבה פעמים אני שואל את עצמי: איך בנאדם? איך אתה מסוגל לשכוח אותו ימים ושבועות? איך אתה מסוגל להריץ פרויקטים בלי שמץ של זיקה אליו? איך אתה יכול להריץ שנים בשכחה? מה הפצע? איפה הצלקת? אתה כועס עליו? יש לך שאלות, תרעומות?! ואז בא הפסוק הקצר הזה והתרוצץ לי בתוך הגוף כמו משוגע. קוצר רוח ועבודה קשה. מי מרים בכלל את הראש כדי לראות שמיים? הרוח קצרה והמלאכה מרובה. זה לא אופציה בכלל. יש משכנתא, ויש סידור יום ויש עבודה ויש תלוש משכורת בסוף החודש ואישה וילדים וסיבוכים בין-אישיים ומדי פעם קצת עיתון כדי להתעדכן וארוחה טובה כדי לנשום ושוב הריצה לרכבת כי האוטו במוסך ומי יודע כמה זה יצא הפעם ומאיפה בדיוק נוציא את זה והמוח כבר בתוכנה אחרת פשוט בתוכנה אחרת. זה לא שלא חושבים, חושבים בתוכנת ‘קוצר רוח ועבודה קשה’. זה האפליקציה היחידה של החיים.

יש לי פחד כזה, ממש סיוט. מין חלום יהודוני כזה שחוזר מדי פעם. שאני שם במצרים, וכבר מכת בכורות ואוטוטו מצות וקריעת ים סוף ומעמד הר סיני ואני יושב בחדר במצרים עם מחשב וערימת דפים ופתקים שעל המקרר. ובתוך המקרר יש שה מוכן בחלקים וצנצנת דם. אבל אני עסוק. יש עוד כמה קבלות שאני צריך להעביר לאיזה שוטר שיעביר למצרים להחזרי מס. ואני גונב עוד כמה מבטים במסך ועוד כמה תקתוקים. ואז אחרי איזה זמן אני מציץ מהחלון וקולט שזה נגמר וכולם כבר בחוץ ורואה אזרחים מצריים זועמים ליד הבית שלי..

קוצר רוח ועבודה קשה. ריבונו של עולם תעזור לי לצאת עוד פעם אחת ממצרים.

בס”ד

לכלל בוגרינו היקרים בכל אתר ואתר, ששלומכם ישגה מאוד, מקווה שאתם חשים בטוב ואתם ששים ושמחים.

זכינו ובחנוכה התכנסנו לטובת הדלקת נר בערב לזכרו של אורון חדד ז”ל תלמידינו היקר

יחד עמה בריקודים ושמחת חג נתברכנו ברב שמואל אליהו שליט”א שדרש בדבר סילוק העצבות והעצמת השמחה בכל עת, אריאל זילבר הקפיץ את כל החברים זקנים ונערים והשמחה הייתה רבה.

אירוע זה מבחינתנו מהווה קריאת כיוון ויריית פתיחה לקראת האירועים הבאים עלינו לטובה שאליהם כמובן תוזמנו בשמחה.

 הנה נפתח ספר שמות בשעה טובה היה ראוי לקרוא לו ספר גלות וגאולה או משהו בסגנון, מדוע קוראים לספר זה שמות? איך זה מגלה את מהות הספר?

שם- לשמו של אדם יש שני הביטים מצד אחד השם חיצוני אם קוראים לבן אדם בוודאי לא אוחזים באישיותו…….ישנם הרבה דרכים שונות ועמוקות יותר כדי להגדיר את אישיותו בצורה הרבה יותר פנימית קווי אופי סגנון אישיות וכו’

כלומר שמו של האדם זה תואר המייצג  מימד מצומצם מאישיותו של האדם. כתוב בגמרא שאם אדם מאבד את הכרתו לוחשים לאוזנו את שמו וזו סגולה לכך שיתעורר וישוב להכרה יוצא מכאן ששמו של אדם גורם להתעוררותו מתרדמתו  עקב כך  שהוא פונה למימד הכי עמוק, וכפי הידוע ששמו של אדם מבטא את מהותו……

כך גם הגלות בעלת שני מימדים. המימד הגלוי בו הכל חיצוני הגלות מייצגת חשכה חוסר סיכוי וחוסר חיות ,אך בתוך הגלות  קיים מימד נוסף פנימי יותר  שהגלות והקושי מכריחים את האדם לעמוד על טבעו ולפתח כוחות שלא ידע על קיומם וממילא להצמיח גאולה פרטית וכללית.

אם כן יוצא ששם הספר “שמות” אכן מבטא את תהליך הגלות והגאולה שזו תוכנה. ומה היא הדרך

מהי דרך היציאה

יציאת מצרים בדרך כלל נתפסת כתנועה של שבייה ועזיבה אך בעומק מגמתו של הקב”ה שהיציאה תהיה מתוך בירור ותיקון יציאה ממיצרי ומגבלות העולם אך בתוך העולם עבודת בירור של טוב מתוך הרע של איסוף נקודות הטוב והאור מתוך החושך

יהי רצון שנזכה למתק את כל יציאותינו מן המיצרים

 בברכת ברכה והצלחה

 רן בן משה

אהלן חברה. אם אתה במקרה בוגרים של המכינה כמוני עכשיו יש לכם הזדמנות לעזור למכינה לצמוח. כמו שראיתם או לא ראיתם באתר ישנה פינית “חוויות בוגרים” אבל כרגע יש שם רק חוויה אחת (שלי). כדי שיותר אנשים יוכלו להבין את החוויה האדירה שעוברים פה התלמידים אנו צריכים שתשלחו לנו את החוויה שלכם כבוגרים מהמכינה.

החוויה שלכם צריכה להיות כתובה בשפה שלכם ובקצרה – 2-4 שורות, לא יותר.
זה לא אמור לקחת יותר מ-5 דקות גג אז נשמח אם תפנו 5 דקות בשביל לעזור למכינה בצורה צנועה זו.

כשאתם שולחים את החוויה אנו ציינו את שמכם, איזה מחזור אתם ואם אפשר להשתמש בתמונה מהפייסבוק שלכם לצד החוויה (כמובן שנחבר תמונה נורמאלית שלכם אין מה לדאוג).

את החוויות אפשר לשלוח דרך טופס יצירת הקשר כאן או בתגובה למטה.

תודה, פז וצוות המכינה.

חברים, בוגרי המכינה, שבו”שים או סתם עוברי אורח באתר, אני שמח להודיע שאחרי עבודה של כחודש (פלוס מינוס) האתר החדש באוויר.

כמו שאתם רואים יש שיפור משמעותי באתר והוא הרבה יותר נגיש לגולש ולעורך האתר. במידה ואתם בוגרים של המכינה או קיים ברשותכם חומר שתרצו להעלות לאתר כמו: שיעורים, חווית בוגר, תמונות או פוסטים לבלוג, אתם יכולים לעשות זאת ע”י הרשמה לאתר כאן. חשוב לציין שאחרי שנרשמתם והעלם חומר מסויים למשל שיעור, השיעור לא יפורסם עד שלא יעבור אישור של אחד ממנהלי האתר על מנת למנוע ספאם או תוכן מזוייף וכדי לשמור על האתר נקי מזבל.

האתר עוד יעבור עידכונים קטנים פה ושם, אבל אם בכל זאת יש לכם הערות מסויימות או רעיונות לשיפור האתר אתם מוזמנים לשלוח לי מייל לpaz@pazaricha.com ואני אשתדל לשקול את הצעותיכם.

בנוסף רציתי לציין שאני אכין ואעלה בקרוב סירטונים שיסבירו איך להעלות תכנים לאתר אז בינתיים בבקשה לא לנסות להעלות תכנים כלשהם עד שתילמדו איך לעשות זאת.

יאללה חבר’ה אז שיהיה בהצלחה,

פז.